מציצנות ודיני עבודה 

אוהבים רכילויות? צמאים לטקס האוסקר? מחכים לארוויזיון? או מסתפקים בקראית מאמרים על היום שאחרי?

כמעט כולנו אוהבים לקרוא רכילויות על המפורסמים בארץ וברחבי העולם, להרוויח עוד פיסת מידע על הצלוליטיס של אסתי ובר, אם יש כזה דבר, או לראות את הצאצא החדש של בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי, מתוך סקרנות גרידא. בעידן של התחברות לערוצי ריאלטי, הכל עניין של מיתוג נכון וראוי, אם אתה לא שם (בריאלטי העכשווי), אתה לא קיים. יש ערוץ שלם שחי ונושם רק כדי שתוכל לבחון את המתרחש בחדרי חדרים של האח הגדול, את סודות המטבח של פשוטי העם, וכן, של כל המי ומי, וגם של אלה שעוד רגע נוגעים בתהילה, אתה היית הראשון ששמת עליו עין, מגיעים לך פיצויים , למרות שכולנו מציצנים. 

תיאוריות רבות המבקשות לתת מענה בנושא, יוצאות מנקודת ההנחה שזהו ייצר האדם, מטבענו אנו סקרנים, דהיינו, הצורך לחקור, לדעת הכל, להשוות עצמנו אל מול הסביבה, קיים מינקות, ומאפשר לאדם הגדל בתוכה להתאקלם, לגבש את המנהגים, הפרשניות של הסביבה להתנהגותו הנרכשת. עם התבגרותנו, אנו מאמצים חלק מהמנהגים, תוך כדי דיכוי ייצר הסקרנות הטבעי, על ידי החברה. כך, למשל, אין נוהגים להסתכל בצלחתו של היושב עמך בשולחן, ואולם, האין זה מה שאנו עושים למעשה בעודנו צופים בתכניות הריאלטי? לזאת נאמר, יש כיסוי לגיטימי, הן מהפן החברתי והן מהפן החוקי. כלומר, מפיקי התכניות העשויות להיתבע על ידי משתתפיהן בגין הפרת הגנת הפרטיות, נוהגות להחתים את המשתתפים על חוזים אשר נערכו בקפידה על ידי  האמונים על דיני עבודה ובכלל זה על הימנעותם של המשתתפים לעורר הד או לתבוע בנושא הפרת פרטיותם.

זאת ועוד, סביר להניח, כי משתתפי תכניות הריאלטי באשר הם, מתייעצים אף הם עם עורכי דין בטרם הגיעם לתכניות, ומקבלים החלטה בנושא בהתאם. עושה הרושם, שהצורך בפרסום עצמי עולה על הצורך בשמירה על הגנת הפרטיות שלהם.